“תתגבר על זה, פראולר,” אמרה השוטרת סמנתה לי, והאישה האסייתית הצעירה והגבוהה, אולי הבלשית הצעירה ביותר בהיסטוריה של משטרת מחוז אונטריו, הנידה בראשה כשיצאתי לחופשה. בדיוק חיסלתי שלושה ניאו-נאצים, שאחד מהם היה מבוקש ברחבי קנדה על הצתת כנסייה בקלגרי. השארתי את שלושת הבוזים האלה בחיים, אבל לא בריאים. אפילו בקנדה הליברלית זוכה ליחס של ערנות, אבל אני לא מאבד שינה בגלל מה שהחברה חושבת עליי.
שמעתי את סירנות המשטרה מרחוק, וידעתי שהבלשית סמנתה לי הולכת לחטוף גיהנום מצוות ה-OPP על היותה השוטרת הראשונה שהגיעה לזירה, ביום החופשי שלה לכאורה. אני יודעת הרבה על איך עובדות רשויות אכיפת החוק, ויש לכך סיבה. הבלשית קימטה את מצחה, והרגשתי שעכשיו זה לא הזמן לנסות את מזלי. לפעמים, עדיף לפרוש כשיש מישהו לפני…
“אתה לא חייב לשאול אותי פעמיים,” עניתי, וככה בערך, ברחתי. עיתון ה”אוטווה סאן” ואפילו ה”מטרו” הישן והטוב, פעם, רואים בי משוגע מסוכן. תושבי אוטווה מתלבטים לגבי מה לעשות איתי. חלק חושבים שאני גיבור עם, ואחרים מרגישים שאני צריך להיכלא. אדם בוגר שלובש תחפושת סגולה ומסכה, ונלחם בפשעי שנאה. זה שלי באמת. מישהו צריך לעמוד מול הקנאים, וזה יכול להיות אני. פשעי שנאה מקבלים יותר מדי אישור בחברה של היום, וזה לא בסדר מבחינתי.
הלוואי ויכולתי לומר שיש לי כוחות על, או שאני חייל לשעבר עם כישורי לחימה, או אולי, אמן לחימה. לא, אני סתם בחור ממוצע בתחפושת ומסכה, חמוש בהיגיון קר כאבן ובמידה מסוימת של חוסר פחד שמגיע עם להיות קצת משוגע. אני עושה קו ישר דרך החושך, חומק מרחוב בנק ונעלם בפינת מטקאלף. אני מחליף בגדים בחניון הקטן מאחורי חנות עתיקות, וככה, אני סתם עוד אדם ברחוב.
גבר שחור גבוה ורזה עם ראש קירח, לבוש מעיל גשם, חולצת גולף אדומה, מכנסי דגמ”ח שחורים ומגפיים עם בוהן פלדה, זה אני. אני לא יכול ולא אגיד לכם מי אני. אני רציני לחלוטין. אני לא עושה את זה כדי להיות מגניב. אני עושה את זה כי אני לא יכול להרשות לעצמי שהשוטרים, או הפושעים, יגלו מי אני. כלא זה לא הקטע שלי.
אם אתה ג’נטלמן ביסקסואל כמוני, כלא הוא המקום האחרון שאתה צריך להגיע אליו. תאמינו לי כשאני אומר לכם שכלא הוא סיוט לגברים שאוהבים גברים, או לגברים שאוהבים את שני המינים. תצחקו על כל עניין המקלחת והשלכת הסבון כמה שתרצו, זה לא מצחיק אותי. כשחושבים על זה, פשעי מין לא אמורים להצחיק אתכם, בלי קשר למי הקורבן או העבריינים, אבל אני לא אטיף לכם מוסר. אני שוטר משפטי, לא המטיף שלכם בבית ספר של יום ראשון.
אני קופץ על מונית ונוסע הביתה. אני גר באזור מפוקפק באוטווה, שכונת מעמד פועלים מלאה באנשים עניים שבקושי מסתדרים. דבר אחד שאני אוהב בשכונה שלי הוא שהיא מגוונת. הרבה שחורים, ערבים, סינים, הודים ואנשים בני אומות ראשונות. ברוב המקרים, האנשים הלבנים היחידים שאני רואה על בסיס יומי באזור הם צרפתים-קנדים, ורובם בסדר. אנחנו עושים מאמץ להסתדר כאן בשכונה, וככה אני אוהב את זה.
אני חוזר לדירה שלי, ומסתכל על החשבון של הערב. מה החשבון? תמיד יש מחיר לכל דבר בחיים האלה. בתור “השודד”, אני נלחם בבריונים ובפושעים, במיוחד באלה שמבצעים פשעי שנאה. בחודש שעבר, איתרתי זוחל שהתעלל בגרושתו, והפר צו הרחקה שהיא הוציאה נגדו. השוטרים סלחניים מדי עם חלאות כאלה. איתרתי אותו ופגעתי בברכיו עם מחבט בייסבול. אני בטוח שהוא יחשוב פעמיים לפני שיעקב אחרי אישה אחרת או יתעלל בה.
לפני כן, התמודדתי עם סוג אחר של זוחל. גבר מבוגר שרודף את הספריות של מכללות ואוניברסיטאות שונות כאן באוטווה. הוא אוהב להתיידד עם גברים צעירים מבולבלים ותמימים ולפתות אותם לביתו. הוא ממלא אותם באלכוהול וסמים, ועושה איתם את שלו. הזוחל הזה מכוון לגברים צעירים, הקבוצה הדמוגרפית שהכי פחות נוטה לדווח על פשעי מין. חברים, אני מזדהה כגבר ביסקסואל, כפי שצוין קודם לכן, ותומך לחלוטין בגיוון מיני. ובכל זאת, יש לי אפילו יותר כבוד לכללי ההסכמה. גבר שיכור או מסומם לא יכול להסכים למין יותר מאשר אישה שיכורה או מסוממת יכולה באותן נסיבות. הזוחל חצה את הגבול, ונאלץ לשלם.
כשפגשתי את הזוחל המסוים הזה, החלטתי לתת לו לטעום מהתרופה שלו. אם הנבל הזה כל כך נהנה להעליב גברים צעירים, הוא צריך לדעת מה זה להיות מופרע. ניגשתי אליו במסווה של סטודנט, והוא פיתה אותי לחזור למקום שלו. נתתי לו לחשוב שהוא שם אותי בדיוק איפה שהוא רוצה, מסומם ומוכן להיות מופרע. כמו הרבה קורבנות גברים של טורפים גברים, הייתי אמור להיות שקט, מתוך בושה או גאווה או מה שזה לא יהיה.
“יש לי הפתעה בשבילך, בוזו,” אמרתי לזחל בעודי ירקתי את הכדורים שהוא נתן לי. היית צריך לראות את המבט על פניו. תפסתי אותו והשתלטתי עליו. אחרי שהכבשתי אותו מחוסר הכרה, לקחתי את מחבט הבייסבול שלי והצגתי לו אותו בצורה אינטימית ביותר. הבזו שרד את החוויה הקשה, אבל יהיה לו קשה לפגוע שוב באף גבר צעיר תמים ולא מוכן. לקחתי ממנו את היכולת לפגוע. כפי שאני תופס את זה, זה מה שמגיע לבזו. חברים, אני לא הורג. בתור המשוטט, יש לי גבולות. אני לא הורג, אבל אני עושה את כל השאר. תן לזה לחלחל.
אני עומד מול המראה, ומביט בגופי החבול, המוכה אך לא השבור. הקרב של הלילה עם שלושת הניאו-נאצים כמעט עלה לי בחיי. אני לא גיבור-על. אני לא חייל. אני לא אמן לחימה. אני סתם משוגע בתחפושת גוף מלאה ומסכה. אני לא משאיר סנטימטר מגופי חשוף כשאני יוצא בתור ה”פראולר”. אפילו לא את עיניי. אני מסתיר אותן מאחורי מגן חזותי ובלתי נתפס. אני לא לוקח סיכונים. אני חייב להיות אנונימי לחלוטין, פן יקרה אסון. הבנת?
כשאני מתכונן לישון, אני מסתכל על כמה תמונות על קיר הסלון שלי. תמונות של אבי ואמי, בפנסיה מאושרת בקריביים. תמונות של חברתי לשעבר לילי, לפני הפרידה שלנו. היא נשואה באושר לג’יימס, גבר שסוגד לה. הוא נתן לה את החיים שהלוואי ויכולתי לתת לה. אני גם מסתכל על המאהב הראשון והאחרון שלי, ויקטור, האיש שעזר לי לגלות את הביסקסואליות שלי. היו לנו כמה זמנים נהדרים לפני מותו הטרגי בידי קנאי בשם פין רייט.
אנחנו מוגדרים גם על ידי מה שאנחנו אוהבים וגם על ידי מה שאנחנו שונאים, ברצינות. אהבתי נשים רבות והיו לי כמה קראש על גברים מסוימים בשלושת עשורי חיי על הפלנטה הזו. חייתי בקריביים ובאמריקה לפני שהתיישבתי בבירת קנדה. אלה שאהבתי ואיבדתי נותנים לקיומי משמעות. על זה כל הסיפור. יש לנקום את רציחתו של ויקטור. לעולם לא אסלח, וגם לא אשכח. יום אחד אתפוס את הבן זונה שאחראי למותו של ויקטור. לעת עתה, הוא בכלא, בטוח ממני. זה לא תמיד יהיה המצב, בכל אופן. תזכרו את דבריי.
אני שוכב במיטה, ומוצא את עצמי לא מצליח לישון. אני בודק את התא הקולי שלי, ואז ניגש למחשב הנייד שלי. אני בודק את החדשות. כצפוי, עיתון ה”אוטווה סאן” מתלהב ממעללי כ”השודד”, ומפקד המשטרה מבטיח לעצור אותי ולכלוא אותי. השוטרים מתלונן על כך של”ויג’ניזם” אין מקום בעיר אוטווה, או בכל חברה מתורבתת אחרת. לא אכפת לי מה הם חושבים. אני אדם במשימה. אלחם בכוחות הרשע עד שיתוקן עוול סופי, אז ורק אז אוכל למות. עד אז, המשימה לא הסתיימה.