“לעזאזל,” אמר סטיבן לעצמו בעודו בהה במסך המחשב. חמישה עשר מתוך עשרים פירושם שהוא נכשל שוב… בנקודה אחת. אחרי שחיכה שעות בתור אחרי שאר התלמידים במתקן מבחני הנהיגה הממוקם באזור קאנוטק במזרח אוטווה, אונטריו. בפעם השנייה בתוך כשעה, סטיבן נכשל במחצית השנייה של המבחן בכתב הארור. הוא דאג כל כך לגבי השלטים שהוא התעלם מחוקי התנועה, ועכשיו הוא משלם את המחיר… שישה עשר דולר לכל ניסיון.
“מר סטיבן, איך היה לך?” שאלה האישה הלבנה הצעירה והחנונית, עטוית הממושקפים, שישבה ליד השולחן ממש ליד חדר הבחינות. סטיבן קם, לקח את תרמילו ויצא מהמתקן. הוא מעולם לא נכשל בבחינה כזו. לעזאזל, הוא עבר בהצלחה את מבחן הנהיגה בכתב של אונטריו בלי הרבה הכנה וסיים את לימודיו באוניברסיטת קרלטון בהצטיינות. איך מבחן הנהיגה בכתב באונטריו יכול היה לבעוט לו בתחת? לעזאזל, זה מבאס.
“אני יוצא מכאן,” אמר סטיבן לאף אחד במיוחד כשיצא ממרכז מבחני הנהיגה. הוא פנה ישר לחניון, רץ במעלה הגבעה. הוא תפס את האוטובוס הראשון של OC Transpo שראה, ומיהר לצאת משם. אני כזה לוזר, חשב סטיבן בעגמומיות. הוא ראה אנשים שונים יוצאים עם רישיונות הנהיגה הזמניים החדשים שלהם, כולם גאים וחרא, והוא חש קנאה. למה הוא לא יכול להיות כל כך בר מזל?
סטיבן הניד בראשו כשחשב על הקורבנות שהקריב רק כדי להגיע למרכז המבחנים. אתמול, הוא הגיע ביום החופשי שלו, ועמד בהצלחה במחצית הראשונה של המבחן, זו שקשור לתמרורים, בעודו מחטיא את המטרה במחצית השנייה, זו שקשור לחוקי התנועה. עבור סטיבן, נוסע כל חייו שחלם לנהוג, מכוניות היו חבורה מסתורית והכביש הפתוח היה בלתי צפוי כמו ים סוער. ובכל זאת, אדם חייב להתקדם, נכון?
סטיבן התעורר בשש בבוקר הגורלי ההוא, תפס את האוטובוס ואז צעד ברגל כדי להגיע למרכז מבחני הנהיגה. הוא למד בלילה הקודם ועשה את מבחני התרגול באינטרנט. מה לעזאזל אנשי משרד הרישוי הקנדיים הארורים האלה רצו ממנו? סטיבן נזכר שהוא נדהם כשהבוזים שעבדו שם אמרו לו שהם משרתים רק אנשים שנולדו בין תאריכים מסוימים עקב מגבלות הקורונה. חסימה קנדית במיטבה. גורם לי להתגעגע לבוסטון, חשב סטיבן בעצב.
סטיבן נסע באוטובוס בדממה וירד מהמרכז. הוא היה צריך לשבת איפשהו ולהתאושש. עם הקורונה שהתחזקה וכל כך הרבה קנדים שמתנהגים מפוחדים, עם המסכות שלהם וכל זה, האח ההאיטי הגבוה, החסון ובעל העור כהה ידע שהסיכויים שלו למצוא מסעדה פתוחה היו פחות אופטימליים. ובכן, מסעדה פתוחה שתאפשר ללקוחות לשבת ולאכול במקום לפחד מהקורונה המזורגגת תהיה נחמדה. רק ליתר ביטחון, סטיבן הלך לקניון רידו וקנה לעצמו אוכל סיני. כשיש ספק, הישארו עם הסינים…
כשסטפן צעד דרך מרכז הקניות רידו לאחר ארוחתו, ראה את החשודים הרגילים. גברים לבנים בגיל העמידה וחברותיהם האסיאתיות. נשים לבנות צעירות שמבלות עם גברים חומים. הגבר השחור המחייב עם החברה הלבנה השמנמנה. הגבר ההומו הנשי עם החברה המהממת אך המעצבנת שבוהה בכמיהה בנערים הצעירים שעוברים לידם, מדברים בקול רם ומתנהגים כמאצ’ואיסטים. האנשים הבודדים שהולכים מחנות לחנות, גולשים וקונים נאדה. שום דבר יוצא דופן.
“לא תודה,” מלמל סטיבן כשבחור לבן גבוה ורזה עם בעיית בהייה ניסה ליצור איתו קשר עין. תרגום? מר סטאר מתעניין בגברים, חש משהו בסטיבן, ותוהה אם הוא בא לקצת כיף. סטיבן מתעלם מהזבל ובוהה במבט חד משמעי בישבנה של בחורה חיג’אבית עגלגלה שמתכופפת לקשור את שרוכי נעליה. אם יש משהו שגברים שאוהבים רק גברים לא אוהבים, זה גברים שמתנדנדים לשני הכיוונים. מופתע ומגועל, מר סטאר הולך משם, וסטיבן מחייך. עובד כל פעם…
סטיבן הוא ביסקסואל בגלוי, ומעדיף נשים, מכיוון שהגברים בעיר אוטווה נוטים להיות נשיים, משעממים, מוזרים ונוטים לעקוב אחריהם. מה קרה לגברים גבריים שהם גמישים מינית ואין להם בעיית בהייה? אולי כולם עזבו את העיר אוטווה, למורת רוחו הנצחית של סטיבן. כל אחד עושה מה שהוא יכול איפה שהוא נמצא, ככה סטיבן רואה את זה.
הנשים של אוטווה בהחלט מציתות את האש של סטיבן, ובכן, לפחות חלקן כן. הנשים המקומיות נוטות להיות רמאות בטירוף, אבל חלקן ממש כיפיות במיטה, אז סטיבן לא אכפת מהשטויות שחלקן זורקות לעברו. הן גורמות לאח לעבוד כדי להשיג את הכוס, וזה בסדר. סטיבן ראה אישה שחורה צעירה, גבוהה, כהת עור, בעלת חזות עגולה וישבן גדול עוברת לידה, לבושה בגופיה אדומה ומכנסי יוגה. לזה אני קורא שלל, חשב סטיבן, כמעט מזיל ריר.
סטיבן עמד להתקרב לאלה האפריקאית כשלפתע הרגיש רעד לא נעים בחזהו. בחור לבן ורזה עם חתך דק, שבהחלט יש לו קצת סוכר במיכל, ניגש אל האלה האפריקאית ונישק אותה על השפתיים. יד ביד, שניהם פנו לכיוון החנות של מארק, והשאירו את סטיבן עומד שם, המום… או משהו כזה. האחות הזאת כנראה לא הייתה יוצאת עם אח דו מיני, אבל היא עם בחור לבן שאוהב זין יותר ממנה, חשב סטיבן, נגעל.
סטיבן המשיך ללכת, קצת מבולבל מתגובתו הפנימית למה שראה זה עתה. האם מראה של אישה שחורה עם גבר לבן חייב להפריע לגברים שחורים? בכלל לא, מבחינת סטיבן. האח הגבוה והחסון מהאיטי הוא אזרח העולם ואין לו שום דבר נגד מערכות יחסים בין-גזעיות. בעבר, סטיבן קיים יחסי מין עם כמה נשים לבנות. יש לו זיכרונות נעימים מאיימי, בחורה בלונדינית סקסית ועגלגלה שאיתה יצא לאור לפני זמן מה, ויש כמובן את שירה, הגברת שהכירה לסטיבן את שמחת השליטה והזיווג הנשי. לאח אין שום דבר נגד הסחרור, באמת…
“היי זרה,” נשמע קול נשי חושני, וסטיבן הסתובב וראה…אותה. רנה, האישה הצרפתייה-קנדית הצעירה, בעלת השיער הכהה והעור הבהיר, אותה פגש בעבודה לפני שבועיים. רנה, עם החיוך הקסום והחיוך הגדול… והתחת הגדול עוד יותר. סמואל חייך וניגש לברך את הגברת. רנה עמדה שם, לבושה כולה בשחור, בתוספת מגפיים מחודדים. סטיבן הביט ברנה מלמעלה למטה וחייך. זה אמור להיות טוב…
“בון אפרה מידי מדמואזל,” אמר סטיבן, ורנה ליקקה את שפתיה, ואז הושיטה את ידה, אותה לחץ. הממ, ככה סתם, סטיבן שכח מכל הבעיות שלו. הוא לא זכר איך הוא ורנה הגיעו למתחם האוכל, אבל הוא כן זכר שפינק אותה בבשר טלה טעים בזמן ששניהם התיישבו והתבדחו. עד שסטיבן ורנה סיימו את שיחתם הקטנה ואת ארוחתם, הקניון נסגר והאבטחה עודדה בנימוס אך בתקיפות את הלקוחות לעזוב.
“נהניתי, אדוני, אנחנו צריכים לעשות את זה שוב מתישהו,” אמרה רנה לסטיבן, כשיצאו יחד מהקניון. סטיבן, הג’נטלמן הנצחי, התקשר לאובר, והחזיק את הדלת לרנה כשהמכונית הגיעה. רנה חייכה חיוך רחב והסיטה את ידו של סטיבן כשניסה ללחוץ את שלה, ובמקום זאת היא נישקה אותו. נשיקה של שתי שניות על השפתיים. סטיבן קפא, חייך בעצבנות, ורנה צחקה וקרצה לו. הוא עמד שם, מגרד את ראשו כשהיא יצאה לדרך. איזה אחר צהריים…
“לעוד ימים רבים כמו זה,” אמר סטיבן לעצמו כששכב במיטתו באותו לילה, עייף ככל האפשר. חייו של גבר שחור בשנות השלושים לחייו באוטווה אינם קלים. סטיבן חשב על אירועי היום. הוא איבד קצת בגלל שלקח יום חופש מהעבודה בגלל ניסיון כושל בסופו של דבר במבחן הנהיגה בכתב. ובכל זאת, האח ההאיטי לא הרגיש כמו לוזר גמור. תודה לאל על רנה המקסימה.
יש משהו ברנה המקסימה וסטיבן רוצה לגלות את סודותיה של המתוקה הצרפתייה-קנדית. היא בהחלט משב רוח מרענן. קוקין פם, חשב סטיבן, משועשע בעצבנות. סטיבן לא היה מתנגד לצאת עם הגברת המקסימה לבילוי טוב, בהנחה שהיא תגמול לו את התעניינותו, כמובן. לעזאזל, הוא יעשה שוב את המבחן, יצליח בו בצורה מצוינת, וייקח את רנה לסיבוב במכונית העתידית שלו. סטיבן, מלא תקווה לגבי המחר בפעם הראשונה מזה שנים, נרדם.