“נו באמת,” אמרתי, והבטתי במשפחתי. אבי, לורד ארון, מנהיג הקדמונים, נעץ בי מבט זועם. ובכן, הדבר הכי קרוב לזעף שיכולה להיות ישות טרנס-ממדית עתיקה מהמפץ הגדול ועדיין להילקח ברצינות. ראיתי כעס בפניו, בכל אופן. זה מצאתי מדאיג במקצת. לצידו, אמי, ליידי אמר ואחותי רן הביטו בי במבט לא-הסכמה. באנחה, חיכיתי לעונשי, כי ידעתי שהוא מגיע…
“סלאק, על פשעיך נגד הקדמונים, ועל ערעור שיווי המשקל של העולם החומרי, אני בזאת מגרש אותך מהאתר, לך מפה,” אמר לורד ארון, מדבר בסמכות של ישות כמעט כל יכולה ולא ברוח טובה ובסובלנות שהוא בדרך כלל גילה כלפי. הכל בגלל שירדתי לכדור הארץ ובזמן ששיחקתי עם כמה חברים, גרמתי בטעות לאסטרואיד לפגוע בכדור הבוץ האומלל הזה. עכשיו הכוכב הוא שממה רדיואקטיבית, הזוחלים הארורים שאבא כל כך אהב נעלמו, ובכן, זה בלגן, באמת…
“אבא, בבקשה, לאן אני אמור ללכת?” דרשתי, והבטתי בחבריי הקדמונים, ישויות בעלות כוח רב שהתקיימו מחוץ לזמן ולמרחב במימד שנקרא האתר. דברו של לורד ארון שולט כאן, ואף אחד לא יסתור אותו בשום צורה. כך הם הדברים באתר, ממלכת הקדמונים. היינו בסביבה הרבה לפני שהעולם החומרי נברא, ונהיה בסביבה הרבה אחרי שהכוכבים יתקררו. זה בסדר גמור, אבל בשבילי, הנצח עמד להתקצר בהרבה…
“רפוי, נסיך העצלות, עצלן עליון, הרחק ממך,” צעק לורד ארון, ואנרגיה נורתה מעיניו ועטפה אותי, כובלת אותי לפני שנשאה אותי משם. בעוד אלפי חבריי הקדמונים צופים, נזרקתי מהארמון השמימי, מהאתר, אל תוך הכיעור הכאוטי שהוא העולם החומרי. מעולם לא היה לי אכפת מעולם החומר, על חוקי הפיזיקה והמגבלות שלו. נהניתי לשחק שם כי כיף להתעסק עם משהו שראיתי מתחת לדרגתי. אין פלא שמצאתי את עצמי מגורש לשם…
נחתתי על כדור הארץ, אבל לא על הג’ונגל הקדמון השורץ בזוחלים ענקיים. לא, עידנים חלפו מאז שגרמתי לתאונת האסטרואיד, והעולם שבו מצאתי את עצמי היה חדש. הזוחלים הענקיים נעלמו, ומין חדש הגיע לשלוט בעולם. מין אנתרופומורפי, שלמרות שהוא בשר ודם במקום מבוסס אנרגיה, למעשה דמה לי ולחבריי הקדמונים. אני מניח שלעולם החומרי יש חוש הומור לגבי דברים כאלה…
התרסקתי בפארק בעיר אוטווה, בירת קנדה. התעוררתי בגוף פיזי. מעולם לא הייתי בגוף בשר ודם קודם לכן. לא היה לי מושג על אנושיות או חברה ותרבות או טכנולוגיה. אבל אלמד. בתוך גופו של גבר אפריקאי צעיר גבוה, בשנות העשרים לחייו, כהה עור, התחלתי לעשות את דרכי אל העולם. היה לי הרבה מה ללמוד על האנושות ועל עצמי. איבדתי את הכוחות שהיו לי כקדמון, והייתי קשור לגוף הזה שאני גר בו כעת. עברתי מקדמון עתיק שנים, עם כוחות אלוהיים, ליצור בשר ודם בעל אינטלקט, יכולת ותוחלת חיים מוגבלים. אבא והאחרים נטשו אותי, ואפילו אמי לא תדבר איתי. לא איבדתי את כוח הרצון שלי או את חוש ההומור שלי, למרות זאת…
“בחור, תתעורר מזה,” נשמע קול, מוציא אותי מהרהורי. מצמצתי ונרתעתי, קצת, לפני שפניתי אל החבר הטוב שלי אנתוני. הוא בחור גבוה ורזה עם שיער אדום ועיניים ירוקות. אנחנו חברים מאז תקופת ההתמצאות באוניברסיטת קרלטון. אחרי שנחתתי על כדור הארץ, הרגשתי שרכישת השכלה היא הדרך הטובה ביותר להכיר את האנושות ולרכוש את הידע הדרוש להישרדותי ולהצלחתי. אפילו כבן תמותה, הייתי מקדים במאות שנים את רוב המטומטמים הבשר ודם האלה. אני נחשב גאון בקרב בני האדם, זה לא נלהב במיוחד?
“אוי, טעות שלי,” עניתי, בזמן שהחלפתי שיח עם ג’ושוע. ישבתי מול מחשב, ומשהו הוקסם אותי. עאישה עלי, המלאכית הגבוהה, המעוגלת, בעלת העור החום, עם החיג’אב והעיניים דמויות האיילה. היופי המרוקאי הסוער הפנט אותי, באמת. נפגשנו בשיעור הנדסה אזרחית בשנה שעברה, ומאז אני לא אותו הדבר. אני בדרך כלל מוצא בני תמותה, גברים ונשים, די מכוערים. עאישה עלי גזורה מבד אחר, ואני מוצא את עצמי נמשך אליה כמו עש ללהבה, מה שזה לא יהיה. אני רוצה אותה, רע…
“זה לא מנומס לבהות,” אומרת לי עאישה כשהיא לוקחת את התיק שלה והולכת משם, ניכר שהיא נבהלת מהבהוב שלי. אני נאנחת בעצב, כי עאישה הולכת ממני, אבל התחת שלה מלכותי וכיף להסתכל עליו, אז אני רק חצי עצובה, אני מניחה. ג’ושוע מנענע בראשו וטופחת לי על הכתף. הגיע הזמן שנלך לבניין מינטו ונלמד על האתיקה של ההנדסה. הצלחתי להרחיק את הקראש שלי והחברה הכי טובה שלי חושבת שאני מוזרה. אה כן, אני מסתדרת מצוין כבן אדם, באמת…
“הנדסה זה קל כמו פאי”, אני אומר לג’ושוע כשאנחנו יוצאים מספריית הקמפוס ופונים לבניין מינטו. בשעה זו, קמפוס אוניברסיטת קרלטון די עמוס. אלפי צעירים וצעירות מכל הגוונים פונים לכל עבר, אוחזים בתרמילים, כוסות קפה וטלפונים סלולריים. אני מרגיש בבית בקמפוס הזה, שבו זה בסדר להיות מוזר או ייחודי. בין האפריקאים, הערבים, ההודים, הסינים, הצרפתים-קנדים, בני האומות הראשונות, האנשים הלא-בינאריים, הלהט”בים והאנשים הרב-גזעיים, אני סתם עוד אינדיבידואל. אני אוהב את זה.
“גודפרי סלקר, הנדסה זה רק קל בשבילך, אתה אף פעם לא לומד אבל אתה מצליח בכל מבחן,” אומר ג’ושוע, והוא מסתכל עליי, נראה מבולבל. אני מחייך ומושך בכתפיים. בחרתי בשם גודפרי סלקר לפני שנים, לאחר שסיפרתי לרשויות סיפור עצוב על היותי מהגר אפריקאי שנתקע בקנדה ולא יכול לחזור הביתה. לאחר תהליך ארוך ומייגע עם רשויות ההגירה הקנדיות, קיבלתי זהות חדשה, וכך החלו חיי החדשים.
“ג’וש, אחי, זו מתנה,” עניתי, והחבר הכי טוב שלי נאנח. אני מסתכל בדיסקרטיות על אחת מחברתנו לכיתה, אישה אסייתית צעירה בשם ונדי יאן. ונדי מחייכת אל ג’וש ואליי, מנופפת לנו כשהיא רצה במעלה המדרגות לבניין מינטו. ג’ושוע מנענע בראשו, ואני מחייכת כדי להציק לו כשאנחנו נכנסים פנימה. אתיקה של הנדסה, הנלמדת על ידי פרופסור תומאס יאסימוטו, היא שיעור עמוס. יש ארבעים ושמונה סטודנטים, מדריך אחד ומרצה אחד, ג’ושוע ואני יושבים בשורה הראשונה, ואני מוציא את המחשב הנייד שלי. הגיע הזמן שהשיעור יתחיל…
כן, אני חושב שהסתגלתי די טוב לחיי החדשים כבן תמותה. יש לי כרטיס אזרחות, תעודת לידה, כרטיס בריאות, מספר ביטוח לאומי ורישיון נהיגה מאונטריו. אני משלם מיסים. אני עובד בלובלאו כדי לשלם את החשבונות וגר בדירת חדר אחד בשדרת ברונסון, במרחק הליכה מקמפוס אוניברסיטת קרלטון. עדיין אין לי חברה, אבל הרבה נשים וכמה גברים הביעו הערצה לצורה הפיזית שלי. אני מוצא את זה מחמיא אבל יש לי עיניים רק לאאישה עלי, היפהפייה המרוקאית עם הישבן הגדול שכישפה אותי…
אני מנסה לא לחשוב על הקיום הקודם שלי באתר, או על המשפחה שלי. למרות שההורים שלי גירשו אותי, אני מתגעגעת אליהם. אני מתגעגעת לאחותי הצעירה רן. היא פעם לכדה אותי בתוך ערפילית במשך כמה מאות שנים, וזרקתי את אוסף החפצים שלה שלפני המפץ הגדול לתוך חור שחור כנקמה. היו לנו אותם קרבות שיש לכל האחים, אתה יודע? בסדר, את מי אני צוחק? אני מתגעגעת הביתה, והעולם החומרי גרוע. אני מתגעגעת לאתר, ולכוחות אלוהיים. אני לא אוהבת גוף אנושי. אתה יודע כמה זה לא מכובד עבור בן אלמוות לשעבר פוסט-גשמי כמוני להצטרך לפלוץ? אוי!
ובכן, גבירותיי ורבותיי, יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. אתם מבינים, בעבר באת’ר, הייתי בן אלמוות, וחברי הקדמונים כמוני, ובכן, נהנינו בזמן שניסינו להרוג את השעמום. כמובן, לא משנה כמה אתם חזקים, או כמה נדיבים, תמיד יש מישהו שם בחוץ ששונא את המעיים שלכם. יש ישות כ”החושך”. היא משרתת את אדוני האנטרופיה. בעיקרון, הם בני אלמוות ומאמינים שיש להשמיד את היקום ולהחזירו למצב כאוס טהור.
“מה כל זה קשור אליי?” אני אגיע לזה, חברים יקרים. הגיע הזמן לשיעור היסטוריה קצר בעניינים קוסמיים ופוליטיקה. לפני עידנים, אנחנו הקדמונים נלחמנו בהם ולכדנו אותם מחוץ לאתר ומחוץ לעולם החומרי. הם קרובים בצורה מסוכנת לשחרור, וזה יגרום לאבדון גם לקדמונים כמוני וגם לבני תמותה רגילים כמוך, קורא יקר. מה יעשה אח בנסיבות כאלה? הממ, אני בטוח שאחשוב על משהו. אני נסיך העצלנים, אחרי הכל…